בכל פעם שאני חושב על מנזר ז'רונימוש, אני נזכר ב"קדילק של ג'רונימו". זה לא עוזב אותי. אולי אם אכתוב על כך, אצליח לשחרר. אז הנה הסיפור.

בשנות ה-80, שהיו שנות ילדותי העליזה, נהנינו משירי שמאלץ דביקים וקליטים. אחת מלהקות היורופופ המתקתקות, וגם המצליחות, של אותה התקופה, הייתה להקת Modern Talking. ברשת ג' קראו לה "דיבור חדיש". צמד הפופ הזה ידוע כלהקה הגרמנית המצליחה ביותר בהיסטוריה. הם מכרו כמאה מיליון אלבומים ברחבי העולם. שיריהם Brother Louie, Cheri Cheri Lady ו-You're My Heart You're My Soul היו להיטי פופ היסטריים, ואני הייתי רוקד לצליליהם במסיבות כיתה תמימות בתקופת בית הספר היסודי.

הסגנון המוזיקלי של מודרן טוקינג היה כל כך דביק, עד שלבסוף נראה שגם הציבור די מאס בהם. הפופולריות של הלהקה דעכה ודעכה, הלחנים הרגועים של הלהקה החלו לשמש כמוזיקת רקע במעליות, אבל הצמד לא אמר נואש. הם המשיכו להוציא עוד ועוד שירים, באותה נוסחה מתקתקה, אבל הנוסחה לא עבדה יותר.

אחד מאותם ניסיונות אחרונים ונואשים לייצר להיט, היה שיר בשם "Geronimo's Cadillac". "הקדילאק של ג'רונימו, מטריף את כל הבנות, יש לג'רונימו לב, וזה קשה. הקדילאק של ג'רונימו, מעציב את כל הבנות, יש לג'רונימו לב, וזה קשה". אלה היו מילות השיר הראשון של הלהקה שלא הגיע לראש מצעדי הפזמונים, ובאמת מדובר בשיר שקשה להקשיב לו, ואני לא כזה אנין טעם בענייני מוזיקה. החבר'ה פשוט לא ידעו לפרוש בשיא.

הזכרון על ההתדרדרות המעציבה של "דיבור חדיש" הולך איתי, משום מה, מאז ילדות, ואיתו שורה מהשיר "מיכאל" של אתי אנקרי –

"ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים"

ועכשיו, אחרי שחלקתי עימכם את עולם האסוציאציות הייחודי שלי, אפנה לספר אודות ז'רונימוש אחר, זה של המנזר הידוע בבלם, שהוא ממאה אחרת, ובסגנון אחר, ואין חולק על יופיו.

מנזר ז'רונימוש – אתר תפילותיו של וַאשְקוּ דָה גַאמָה, וגם אתר מורשת עולמית
בשנת 1497 יצא מסע לגילוי נתיב סחר ימי מפורטוגל ליבשת אסיה. את הצי הוביל וַאשְקוּ דָה גַאמָה, שלימים יהיה הראשון שהגיע ישירות בדרך הים מיבשת אירופה להודו. את הלילה האחרון לפני שהפליגו להודו, העבירו וַאשְקוּ דָה גַאמָה וצוותו בתפילות בבית תפילה שהקים הנסיך אנריקה הספן שנים לפני כן. לאחר שהצליח המסע של וַאשְקוּ דָה גַאמָה להודו, הוקם באותו האתר של בית התפילה מנזר, הוא מנזר ז'רונימוש, כדי להודות לבתולה מריה על הצלחת המסע. את המנזר איכלסו נזירים של מסדר הירונימוס הקדוש, שתפקידם הרוחני היה לתמוך בימאים ולהתפלל עבור נשמת המלך.

מנזר ז'רונימוש הוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות) כאתר מורשת עולמית, בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות. הוא נחשב להישג אדיר בשל סגנונו האדריכלי, המאופיין על ידי פרטי הפיסול המורכבים שלו והמוטיבים הימיים המשולבים בו, הידוע כיום כסגנון המנואליני. זהו סגנון אמנותי המפאר את תגליותיהם של ימאי של פורטוגל בעידן התגליות.

יצאתי לי לטיול במנזר, והצטרפה אלי בעגלת תינוק גם הבת החמודה שלי (ובאחת התמונות כאן למטה ניתן לראות את העגלה על רקע המנזר). יחד גילינו את סיפורו וחלקיו השונים של המבנה הנהדר הזה, שהביקור בו מומלץ.

לתשומת לב המבקרים, מנזר ז'רונימוש מחולק לשני אגפים מרכזיים – הראשון הוא כנסיית המנזר, והשני הוא המנזר עצמו. הכניסה לכנסייה היא, כמובן, ללא תשלום, וניתן ליהנות בחינם גם מיופיים של שעריה החיצוניים של הכנסייה. הכניסה למנזר, מנגד, כרוכה בתשלום. בעיניי, הביקור בכנסייה, וגם במנזר, מומלץ, אם כי יש מנזר בליסבון שלטעמי האישי הוא יפה ומעניין יותר.

השער הדרומי

השער הדרומי של הכנסייה, הפונה לנהר הטז'ו, נבנה בתחילת המאה ה-16 ונחשב ליצירת מופת. גודלו ויופיו של השער, שגובהו 32 מטרים, גורמים לו להיראות כמו הכניסה הראשית לכנסייה, אם כי למעשה הוא הכניסה הצדית שלה.

הדמות המרכזית בשער היא זו של המדונה, מריה הקדושה מבלם, הניצבת מעל הקשת שמעל דלתות השער עם בנה. היא אוחזת בידיה גביע עם מתנות משלושת האמגושים (שלושה חכמים שהגיעו מהמזרח אל בית לחם כדי לסגוד לישו לאחר לידתו). הבתולה מוקפת דמויות מפוסלות רבות המתייחסות ל-12 השליחים וקדושים.

מעל הדלת הכפולה, מתחת לקשת, מוצגות שתי סצנות מחייו של הירונימוס הקדוש: משמאל, הסרת הקוץ מטלף האריה; ומימין, קורות הירונימוס במדבר. בחלק העליון של הקשת, בין שתי הסצנות מחייו של הירונימוס, מופיע סמלו של המלך מנואל הראשון.

בין שתי דלתות השער עומד פסל של אנריקה הספן, כאביר עוטה שריון. ממעל, בראש השער, עומד המלאך מיכאל. עוד מעליו, בקצה, ניצב צלב המסדר של ישו. בכל אחד מצידי השער ישנו חלון מעוצב בהידור.

השער המערבי

על אף שממדיו קטנים והוא גם פחות מפואר ביחס לשער הדרומי, השער המערבי הוא הכניסה הראשית של הכנסייה. השער הזה ניצב מול המזבח הראשי של הכנסייה, ומכאן חשיבותו.

מעל הקשת של השער, מוצגות בתוך שלוש נישות, שלוש סצנות מלידתו של ישו: הראשונה, הבשורה, בה המלאך מציין למריה שהיא תלד; השנייה, המולד, שהיא לידתו של ישו; והשלישית, ההתגלות בפני שלושת האמגושים. בראש הקשת של השער, שני מלאכים אוחזים בסמל פורטוגל.

בכל צד של השער ישנם פסלים של בני המלוכה שייסדו את המנזר מתפללים, עם הסמלים והקדושים הפטרונים שלהם – משמאל, המלך מנואל הראשון שמאחוריו עומד הרונימוס הקדוש; ומימין המלכה מריה מאראגון, אשתו של השנייה של המלך מנואל הראשון, עם יוחנן המטביל.

הכנסייה

כנסיית סנטה מריה, שצורתה כשל צלב, עשויה שלושה מבני אורך ("ספינות"), שגובהן זהה, שמאוחדים על ידי תקרת קשתות הנתמכת בשישה עמודים עם בסיסים עגולים. תקרת הקשתות, שרוחבה 30 מטרים, היא הישג אדריכלי גדול מימי הביניים, של כיסוי שטח גדול עם מעט שככל שניתן תמיכת עמודים. המרחב הפתוח שנוצר, משופע בסמלי מלכות ועיטורים.

בכניסה לכנסייה, מימין, נמצא ארון הקבורה של ואשקו דה גאמה, שהמנזר, כאמור, נבנה לכבוד המסע המוצלח שלו להודו. המשורר לואיש דה קמואש, שביצירתו "הלוזיאדים" מפאר את ניצחונותיו של ואשקו דה גאמה ובני ארצו, קבור בצד השני של הכניסה לכנסייה, משמאל.

בהמשך, מצפון, נמצאים תאי הווידויים. בצד הדרומי ישנן עבודות ויטראז' יפות מהמאה ה-20. בצד השמאלי של מבנה הרוחב של הכנסייה, נמצאים שרידיהם של המלך אנריקה, וילדיו של המלך מנואל הראשון. בצד הימני של מבנה הרוחב, נמצא קברו של המלך סבשטיאו וצאצאיו של המלך ז'ואאו השלישי. ברחבי הכנסייה, ישנן עבודות אמנות של הירונימוס הקדוש בציורים, פסלים וויטראז'ים.

שימו לב לתקרה המרשימה של הכנסייה. בשל עבודת האדריכלות הנבונה, הגג שרד את רעידת האדמה של שנת 1755. רוב מבניה של ליסבון התמוטטו, אולם המנזר סבל נזקים קלים בלבד.

פנים המנזר

לחלקו הפנימי של המנזר, שהכניסה אליו כאמור כרוכה בתשלום, יש מגוון של אגפים. המעניין מבין אגפי המנזר, בעיניי, היא החצר הפנימית, המוקפת שדרת עמודים. זה היה איזור ההתבודדות של הנזירים, מקום נעים ושליו לתפילה ופנאי. העיצוב, מהמאה ה-16, הוא דוגמת מופת של עיצוב מנואליני, עם שילוב של תקרות מקומרות, סמלים דתיים ומלוכניים ואלמנטים מהטבע ומעולם הים והספנות. בחלק הצפוני של האגף הזה קבור המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה.

חדר האוכל של המנזר נבנה במאה ה-16, וגם הוא דוגמה טובה לאדריכלות מנואלינית. הקירות מכוסים אריחי אזולז'ו מהמאה ה-18, המתארים סצנות מהברית החדשה ומחיי יוסף במצרים. עבודות אמנות נוספות מקשטות את החדר.

בחדר הפגישות של המנזר, שבנייתו הושלמה רק במאה ה-19, ניצב כיום קברו של אלכסנדר הרקולנו, סופר והיסטוריון פורטוגלי בעל שם. בעבר, עד שהושלמה הקמת הפנתיאון הלאומי הפורטוגלי, שימש אותו החדר לקבורת סופרים אחרים ונשיאים פורטוגליים.

אגף המקהלה, במרום המנזר, שבנייתו הושלמה רק במאה ה-19, שימש את הנזירים לשירה, תפילה וטקסים דציים. שורת הכיסאות שם היא יצירת נגרות יפהפייה. מעל המעקה תלוי פסל של ישו הצלוב.

למנזר חדר ספרייה שהחזיקה כ-8,000 כרכים. רוב הספרים אבדו, וגם מדפי הספרים נעלמו. היום בחלל הספרייה ישנה תערוכה המציגה את ההיסטוריה בת 500 השנים של המנזר, בשילוב עם מבט על ההיסטוריה של פורטוגל ושל העולם.

אגפים נוספים במנזר הם חדר תשמישי הקדושה ו-12 חדרי הוידויים.

סוף דבר
"כן, יצאנו אל המרחבים
והעמסנו ת'רכבים
ויצאנו אל הפיקניק, פיקניק
כן, אני הכנתי שיפודים
וגם קשרתי ת'ילדים
פיקניק בצומת מסובים"

כך שר יאיר ניצני ב"שיר המנגל", הגירסה העברית ל-Brother Louie של דיבור חדיש. ובמקרה שלי, ביום המקסים שביליתי במנזר בלם עם בתי היקרה, העמסנו מונית בעגלת התינוק שלה, והיא אמנם הייתה קשורה בה כמעט לכל אורך הביקור במנזר. במקום פיקניק בצומת מסובים, גילינו מנזר מרתק, שיפודים לא היו, אבל יש לנו תמונות מתוקות למזכרת עושים חיים בבילוי של אבא ובת. והשירים, הם של מודרן טוקינג, משנות ה-80, איזה סלט! זה סלט פורטוגלי-ישראלי-בינלאומי, שהוא הסלט היפה והטעים של חיי.

תגובות

ישראלי בפורטוגל
03/06/2018
תודה רבה, תבלו :-)
מוריאל
03/06/2018
אתה פשוט ענק! עושים את כל ליסבון איתך ועם העגלה...
ישראלי בפורטוגל
13/09/2016
תודה לכם, שרה וגבי היקרים, כיף לשמור על קשר!
שרה וגבי
13/09/2016
גם אחרי הביקור בליסבון משיכים ללמוד ולהכיר דרכך את העיר המקסימה הזו תודה
ישראלי בפורטוגל
13/09/2016
תודה רבה פנינה, סיור בירושלים בהדרכתך, מתאים לי! הוספתי את הספר שהזכרת לרשימת הקריאה שלי, אני כבר סקרן להתחיל ולקרוא. ד"ש חמה מליסבון.
פנינה עין מור
13/09/2016
כשתגיע לביקור מולדת ותגיע לירושלים,צור קשר.אגמול לך על האהבה שלך בליסבון באהבתי לירושלים ועין כרם.מ מליתה לך לקרוא את הספר של מימי קרן-לה סניורה-על אנוסי פורטוגל, דרך סיפורה של דונה גראציה.מרתק

כתיבת תגובה