יש הרבה דרכים לספר את הסיפור על איך התגלגלתי לפורטוגל, על הרוח שהביאה אותי לכאן, וגם את הסיפור על מה אני עושה כאן. אחת מהן, היא זאת הבאה. זה סיפור על שליטה, ועל שחרור, על חלומות, ועל הגשמתם, על פחד, ועל אהבה.

מאז שאני זוכר את עצמי, השתוקקתי לבית שיהיה כל כך קרוב אל הקו החוף, עד שדי שאצעד ממנו צעד אחד וכף רגלי היחפה תפגוש מיד בחול ים. וכך היה, מתישהו בעשור הראשון של האלף הזה מצאתי צריף קטנטן ופשוט בכפר דייגים שבמדינת גואה, הודו. בית חלומותיי, כולל מרפסת. תפילותיי נענו, ואף למעלה מכך. הודו לאדוני. הודו לאדוני כי טוב. כתבתי על זה שיר (ואני גם עושה בו קולות):

התקופה שקדמה למציאת הבית הייתה תקופה מאתגרת. בשנים ההן, נפטרה אמי, נפרדתי מבת זוג וגם עשיתי שינוי תעסוקתי. למציאת הבית נתלוותה גם הקלה גדולה. פרק חדש בחיי התחיל, עם סאונד של גלי ים, מפרץ קסום, אנשים יפים וחופשיים והרגשה פנימית שאי אפשר לתאר במילים. עפתי לשמיים.

להקלה ולאושר שהגיעו, נלווה גם פחד. חששתי שמישהו יחטוף ממני את הבית, ייקח ממני את הים, ויגזול ממני את החלום. ואז מה יהיה? האושר החדש שהגיע, הגיע עם הבית. ילך הבית, ילך גם האושר. מה, לא? זהו שלא, אבל זה מה שהפחד אמר ואני המשכתי לדאוג. במשך שלוש שנים, בעיקר בתקופות שבהן הייתי בישראל, הדאגה הציקה לי, שמישהו יבוא וישים יד על הבקתה ההודית שלי, שיציע לבעל הבית הצעות שלא ניתן לסרב להן ואני אשאר מנושל מחוף, ים וחלום. נאחזתי בבית בכל כוחי, שילמתי מקדמות לעונה הבאה והתקשרתי מישראל לבעל הבית, כדי לוודא שהבית שלי. אני חייב לשמור על הבית הזה, כי הוא שלי. שלי. ניסיתי לשלוט בהתרחשויות, למנוע טרגדיה, רק שלא ילך הבית!

At last, mazel tov, hot showers in India! I just had the plumber installing a water heater in my place in Goa. No more…

Posted by Arik Zara on Sunday, November 15, 2009

בשנה הרביעית, לא טסתי לגואה. היה איזה עניין משפחתי או עסקי שהשאיר אותי בישראל, ואני שחררתי את הבית וגם את המרפסת. תכל'ס, לא הייתה לי ברירה. קה סרה סרה, מה שיהיה יהיה, חשבתי לעצמי, הכל בסדר. מפעם לפעם שאלתי חברים בכפר, מי מתגורר בבית? הייתי סקרן, מי נהנה עכשיו מפיסת גן העדן הזו ונרדם בבית לקול שכשוך גלים? הם ספרו לי על בחורה ששכרה אותו במקומי. שמחתי, מכל הלב, על כך שמישהו מבלה שם ונהנה מהסאונד של הגלים, מהנוף של המפרץ, מאנשי הכפר ומאותה הרגשה פנימית, שלא ניתן לתאר במילים. שחררתי.

החודשים חלפו, העונה בגואה הסתיימה וגשמי המונסון החזירו זוג חברים שלי מן הכפר, קארין ונועם, לישראל. ביקרתי אותם בביתם בתל-אביב והם ספרו לי על אירועי העונה שחלפה. מתישהו במהלך הביקור, הטלפון צלצל וקארין קבלה את השיחה. היא שוחחה בטלפון באנגלית, ואיכשהו הבנתי שבצד השני של הקו הייתה הבחורה שגרה בצריף שלי בהודו. "היא בביקור בישראל", קארין אישרה. "תני לי את הטלפון שלה, אני רוצה להכיר אותה", בקשתי. "אני לא נותנת לך", קארין ענתה, "קודם אדבר איתה ונראה אם היא מעוניינת להכיר אותך".

אחרי יום או יומיים נפגשנו. התברר שהיא מפורטוגל. הרכבתי אותה על הטוסטוס לחוף גורדון. הבחורה ההיא, מהבית שלי בגואה, מהבית שלה בגואה, היא היום אהובתי ואשתי. מאז שהכרנו הגשמתי לצידה, וגם איתה, חלומות נוספים, כולל הקטנטונת המתוקה שלנו, ברוך השם.

ממורים שפגשתי בדרכים ומניסיון החיים למדתי, שהרצון בשליטה, מקורו בפחד. אנחנו מנסים לשלוט בדברים, בגלל מה שאנחנו חושבים שיקרה אם לא נשלוט בהם, וגם בגלל שאנחנו חושבים שידועה לנו התוצאה שתהיה הכי טובה בשבילנו. אלא שכל היופי, הוא שדברים הולכים הרבה יותר בקלות כשבמקום לנסות ולשלוט בהתרחשויות, אנחנו מוותרים על שליטה ומרשים לדברים לקרות באופן טבעי. לשחרור יש כוח להשיג הרבה יותר מאשר שליטה.

כשהרשיתי לדברים לזרום באופן טבעי, נפתחו בפניי אפשרויות נהדרות שכשאחזתי בפחד לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין. במשך שנים בזבזתי אנרגיות על ניסיון לתכנן איך אשמור על הבית בכל מחיר, מתוך החרדה שמישהו ייקח אותו ממני. במקום להאמין בטוב וליהנות מההווה, מחשבתי התרוצצה בדאגה אל העבר ואל העתיד, מבקשת שליטה. כשסוף סוף הפסקתי להיאבק, שחררתי ופיניתי את המרחב, מתוך אותו המרחב התגשמו חלומות נוספים, לטובתם העליונה ביותר של כל הגורמים המעורבים.

את הלקח מן השיעור שלמדתי, אני ממשיך לנסות וליישם מאז. Free Your Mind and The Rest Will Follow. מאז, כבר הספקתי להיכשל כמה פעמים, וגם להצליח. השמירה על הבלאנס הזה, בין המיינד ללב, בין השליטה לשחרור, בין הפחד לאמונה, היא אמנות, אמנות החיים. וגם עכשיו, בפורטוגל, הבית החדש שלי, אני מתרגל את האמנות הזאת. גם היום, הפחד מתגנב לפעמים. יש כל מיני דברים שמלחיצים אותי ושאני לא מכיר במדינה החדשה שלי, במצב החדש שאני נמצא בו, ובמציאות שמשתנה כל הזמן. אני מוצא דברים שעוזרים לי להגיע לאיזון נכון, כמו לחייך, להתעמל, לסלוח, לשחרר, לעשות מה שבא לי, ולהפנים שהכול חולף ומשתנה, וטוב שכך, והכל בסדר, וגם להקיף את עצמי באנשים חיוביים, ועוד הרבה דברים טובים, ובעיקר לנשום. לנשום עמוק. לנשום עמוק בפורטוגל.

תגובות

אסי
07/08/2018
וואו אריק איזה כתיבה, איזה פתיחות וגילוי לב - מרשים ואפילו מעורר קנאה שאתה מרשה לעצמך ככה להיפתח ולהיחשף. מאחל לך שתמצא תמיד אוויר ומרחב לנשימה, הנאה והרגשה טובה.
שירן
03/03/2018
ריגשת אותי, תודה😍
ישראלי בפורטוגל
09/12/2017
תודה, התגובות מרגשות xx
איילת
09/12/2017
כל מה שאני עכשיו נמצא בפוסט הזה. ולכן לא משנה אם אתה עדיין עוקב בכלל ותדע את זה תודה🙃
הלן הדר-חן
31/10/2017
וואו , פוסט מרגש ומרתק. בייחוד בעניין הפחד ושליטה . כל כך מדבר אליי העניין. שמחה , שהגעת לשלב השחרור . תהנה מכל רגע בפורטוגל. אנשים טובים ומקסים.
ישראלי בפורטוגל
21/10/2015
בכיף שירה, תבלי!
שירה
21/10/2015
התגלגלתי לבלוג במקרה כשחיפשתי מידע על פורטוגל. אחיו של בעלי עבר לגור שם לפי כחודש, לבד. אנחנו גרים בבולגריה ופוזלים לעבר פורטוגל.. זה הפוזט הראשון שקראתי, כתוב נהדר. הולכת לחפש עוד!

כתיבת תגובה