חזרתי מארוחת צהריים נהדרת… בלב ליסבון, פשוט, עממי, זול, טעים ומהלב! כמו קערת חומוס פול בכרם התימנים, הגירסה הפורטוגלית, בערך… 🙂

היום אחרי הסיור שהדרכתי באלפמה הבטן קרקרה. אחת מהמטיילות היקרות בסיור סיפרה לי שהיא מתארחת בדירה בשכונת מורריה, אחת מהשכונות העתיקות והטיפוסיות ביותר של ליסבון. היא עשתה לי חשק לחקור את השכונה הזו עוד, וגם לגלות מסעדה חדשה, אז יצאתי לשוטט שם, עם בטן רעבה ותקווה למצוא מקום טעים לאכול בו.

שכונת מורריה היא חוויה בפני עצמה. במורריה הורשו לחיות המורים (מוסלמים צפון אפריקאים) לאחר שליסבון נכבשה על ידי הנוצרים בשנת 1147. בהמשך המורים גורשו מפורטוגל, וכיום מורריה היא סוג של "צ'יינה טאון" ליסבונאי, עם תושבים פורטוגלים שחיים לצד מהגרים מסין, הודו, פקיסטן, מוזמביק ועוד, בסימטאות צרות, תלולות ויפות.

האיש שאפשר לראות בתמונה ממנגל בלי חולצה ובכפכפים הגיש לי שישיית סרדינים טעימים שעברו אצלו על האש, ובנוסף סלט, לחם, זיתים, שתייה וקפה. אכלתי, שבעתי, נהניתי, והחשבון 10 אירו. סועדים עם טעם אחר משלי אולי ירגישו שמדובר במקום מיוזע ופשוט מדי, אבל אני, זה מה שאני אוהב, כמו קערת חומוס פול אצל שלמה ודורון בכרם התימנים, ואני מקווה שגם אתם תתחברו.

בסוף הארוחה, ביקשתי מהמלצר (אם אפשר לקרוא לו כך, הוא פשוט נראה אחד מבני המשפחה של הבעלים) לדעת את שם המסעדה ואת כתובתה, או לקבל כרטיס ביקור, או תפריט, כדי שאדע להפנות אתכם אל המקום. עוד לפני ששאלתי, הייתה לי הרגשה שזו עומדת להיות בקשה לא שגרתית, ולא הופתעתי כשנדרשו לו דקות ארוכות למצוא את הפרטים עבורי. מלכתחילה זו נראית כמו מסעדה בלי שם… כלומר, היא לא מתהדרת בשלט או תפריט או מאמצי שיווק כלשהם. היא מה שהיא, בלי דאווין ובלי יומרות, אוכל טעים וטרי על הצלחת למי שרעב.

פרטי המסעדה בכרטיס הביקור שצילמתי בין התמונות שלהלן: