Monumento Combatentes Ultramar 10

אני זוכר מהתיכון קיר זכרון עם תמונות שחור-לבן של בוגרי בית הספר. פנים צעירות של עלמים יפי תואר, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, המביטים מן הקיר על המולת ההפסקה הגדולה. בין שיחה עם חבר לריצה לכיתה, הבטתי בעיניהם, ובליבי עצב. הם היו תלמידי תיכון כמוני, באותה ההפסקה הגדולה, ומאז, לקחה אותם אש המלחמה, ויש להם הורים ואחים ואחיות שבורי לב וודאי.

בכותל השמות בלטרון, חקוקים שמותיהם של למעלה מ-4,800 חללי חיל השריון החל במלחמת העצמאות ועד היום, מסודרים בסדר אלפביתי של שם המשפחה. 4,800, כל אחד מהם לב ונשמה, סיפור חיים, המספר בלתי נתפס. זו אנדרטה אחת מבין כאלף אנדרטות הפזורות ברחבי ישראל לזכר הנופלים במלחמות ישראל.

ברובע בלם של ליסבון מצאתי אנדרטה עם אלפי שמות חרוטים בה, "אנדרטת הלוחמים מעבר לים" שמה (Monumento Combatentes Ultramar). האנדרטה מוקדשת לחיילי הצבא הפורטוגלי שמתו בין שנת 1961 לשנת 1974 במהלך המלחמה הקולוניאלית, שנקראת גם "מלחמת עבר הים". אנגולה, גינאה ביסאו, כף ורדה ומוזמביק, מושבותיה האפריקאיות של פורטוגל, כמהו אז לעצמאות. ילידי המושבות התמרדו ותבעו עצמאות על ידי הפגנות אלימות ומאבקים מזויינים כנגד יחידות הצבא הפורטוגלי שהוצבו שם. פורטוגל ניסתה באופן נואש להמשיך ולאחוז במושבותיה האפריקאיות ולהכניע את התנועות הלאומניות.

זו הייתה תקופה אפלה בהיסטוריה של פורטוגל. במדינה שלטה דיקטטורה פשיסטית. כתוצאה מהמלחמה הקשה והחללים הרבים, התקומם העם בפורטוגל הקונטיננטלית ובסופו של דבר הביאה המלחמה לקריסת המשטר הפשיסטי. ב"מהפכת הציפורנים" של שנת 1974 שוחררה פורטוגל מעול משטר הדיכוי הפשיסטי ובמקומו הונהגה דמוקרטיה. הממשלה החדשה הפסיקה את המלחמות וניהלה משא ומתן לנסיגה פורטוגזית מאפריקה.

אנדרטת "הלוחמים מעבר לים" היא אנדרטה מרשימה, המורכבת משלושה אלמנטים מרכזיים: אש התמיד, פסל אמנותי (שכולל בריכה רדודה) וקיר הזיכרון. כל שמות החיילים הפורטוגלים שמתו במלחמה ארוכת שנים זו באפריקה, למעלה מ-9,000 במספר, חרותים על 180 לוחות שמקיפים את האנדרטה.

אנטוניו, פאולו, פרננדו, הקפתי את האנדרטה בבלם וקראתי את השמות. קשה לתפוס שגם כאן, בפורטוגל השלווה, ישנן משפחות שכולות ועצב צורב ויוקד של מלחמה. המשכתי להקיף את האנדרטה ולקרוא את השמות. יוסף, רפאל, שמואל, שמות שוודאי חרותים גם בכותל של לטרון. ליבי הפליג אל זיכרונות ילדות של קיר הזיכרון של בית הספר בתל אביב, אל תמונותיהם של בחורים יפי בלורית ותואר, מנוחתם עדן, שירי אבלות, טקסי זיכרון, ויקירים ואהובים שנפלו, והרגשתי צער רב על כך, ועל יגונן הכבד של משפחות שכולות. והרגשתי גם את ישראל, ואת אהבתי הרבה לה.

"כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה"

(רקמה אנושית אחת – מוטי המר)

תגובות

כתיבת תגובה