בשבוע שעבר בקרתי עם הקטנטונת שלי, עוד מעט בת חמישה חודשים, בשגרירות תורכיה בליסבון. ההורים שלי עלו ארצה מאיסטנבול ולכן יש לי דרכון, אז גם לה מגיע.

בארבעים ומשהו השנים שיש לי דרכון תורכי איני זוכר שעשיתי בו שימוש, אף לא פעם אחת. אבל טוב שיהיה, לא? אחרי הכל, הגענו לתורכיה בעקבות גירוש יהודי ספרד ופורטוגל במאה ה-15. הסולטאן העות'מאני פתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים ואנו השתקענו שם. אז גם אם אולי הדברים לא נראים כיום הכי טוב מבחינת מצבם של היהודים בתורכיה, אי אפשר לדעת מה ילד יום, ייתכן שבעתיד נחזור גם לשם.

בשגרירות הצגתי את הדרכון התורכי שלי ואת תעודת הלידה של בתי. הבנתי כמעט את כל מה שהפקידה אמרה בתורכית וגם ניסיתי לענות בתורכית הרצוצה שלי. "אתה לא גדלת בתורכיה, נכון?", היא שאלה. עניתי שנכון, אבל לא אמרתי לה איפה כן גדלתי. באחד מהשלבים של הטיפול, שאלה אותי הנציגה בשגרירות מהי הדת של בתי. שאלה טובה, חשבתי לעצמי.

כשהייתי ילד, אני זוכר שתמיד תמהתי, איך זה שאני יהודי? כלומר, למה אני יהודי? כי ככה נולדתי? כי ככה אמרו לי? האם זאת סיבה מספיק טובה? האם אין זה יותר נכון והגיוני שאבחר את הדת שלי בעצמי? ואיזו מבין הדתות היא הצודקת בכלל? במקום שאקבל את צו דת הולדתי, חשבתי, אצא לשופינג בסופרמרקט של הדתות ואבחר בחירה חופשית את הדת הנכונה והאמיתית מבין הנצרות, האסלאם, הבודהיזם, היהדות ויתר דתות העולם.

ברבות השנים הבנתי שאין סיבה לבחור. אנשים מדתות שונים ומזמנים שונים עשויים להרגיש את אלוהים באופן שונה, בהתאם לרקע התרבותי והרוחני שלהם. אלה אנחנו האנשים ששונים האחד מהשני, וכל אחד מאתנו רואה את האלוהים בדרך שלו, אבל במהותו האלוהים שלנו הוא אותו האל. כל העולם, כל העמים וכל הדתות מתקיימים בי באהבה.

הנציגה בשגרירות הבחינה בבלבול שאחז בי ואמרה: "ניתן להשאיר את שדה הדת ריק". הסברתי לאשתי, שחונכה כנוצרייה, את מה שקרה. "משאירים ריק, נכון?", שאלתי, והיא הנהנה בחיוב.

תגובות

כתיבת תגובה