הדיון באתר הזה מוקדש לפורטוגל, והחלק הזה של הטיול הזה שלי חורג מגבולות נושא האתר. אסכם, אם כך, בפעם אחת בפוסט הזה את קורותיי מאז שיצאתי מפורטוגל האהובה, כי בכל זאת את הסיפור התחלנו שם, וגם כדי שלא תדאגו ותרגישו שנעלמתי😜

מויאנה דו קשטלו, בצפון פורטוגל, תפסתי רכבת לויגו, ספרד. הגעתי מאוחר בלילה ועליתי מהר על מונית. הסברתי לנהג שזו פעם ראשונה שלי בויגו, שנגמרה לי הסוללה בנייד ושאני צריך מלון. בדרך הספקנו לקשקש, על חיים רביבו כמובן, ששיחק בקבוצת הכדורגל סלטה ויגו בהצלחה רבה. הוא הסיע אותי למלון נחמד.

מוקדם בבוקר חזרתי לתחנת הרכבת של ויגו עם כוונה להמשיך כ-100 ק״מ צפונה לסנטיאגו דה קומפוסטלה, עיר צליינות ידועה ועוד תחנה בדרך שלי לגיחון, למשחק של הנבחרת. האדון במודיעין של הרכבת ייעץ לי, במקום להמשיך צפונה לסנטיאגו, לנסוע ברכבת כ-400 ק״מ מזרחה, לליאון, כי משם פשוט יותר להמשיך לגיחון. כבר שבוע שיש לי תכנית לבקר בסנטיאגו, מה ליאון עכשיו? אבל אז התעשתתי. מזרחה, צפונה, מה זה חשוב, העיקר לזרום. זרמתי.

ברכבת עם הידור מוזנח של שנות ה-70 הנסיעה לליאון ארכה וארכה, כמה שעות טובות, ולי כבר אבדה הסבלנות. ואז פתאום, רעש נורא, הרכבת רעדה מאד, אבנים גדולות עפו מכל עבר והיכו בחוזקה בקרון. זינקתי מהמושב והייתה לי תחושה שהרכבת, שעדיין נסעה במהירות, נוטה על צידה. רק שלא נתהפך. היה לחץ ונוסעים נבהלו. מה מתרחש? הרכבת בלמה לבסוף. רצתי לדלת להציץ החוצה. הוצאתי את הראש וראיתי גוש מתכת גדול מעוך כמו אקורדיון על הקטר. מישהו מהרכבת כבר היה שם, אולי זה היה נהג הקטר. הוא צעק לי שאחזור לקרון ואכניס את הראש. אז הכנסתי. נתקענו באמצע שום מקום, בין הרים ובין סלעים. כל הנוסעים דיברו ספרדית ואני הבנתי רק מעט מתוך הפורטוגזית והצרפתית השבורות שלי ומתוך רסיסי הלדינו שאני מכיר מהבית. לוס בילביליקוס. מה שכן הבנתי לאחר זמן מה זה שהרכבת התנגשה במכונית, שיש הרוג ושצריך לחכות. במזל לא פרצה שריפה. המתנו והמתנו, עד שהגיעו משטרה ומכבי אש. ״כוחות הצלה״, כמו שאומרים אצלנו. שוטרים נכנסו לקרון ויצאו, שאלו אם כולם בריאים ושלמים ואם מישהו זקוק לעזרה רפואית. השעות נקפו ואני בינתיים צללתי לתוך הביוגרפיה של מאיר אריאל, ספר שיש אצלי בתיק. ארול אחד. את החימום של הרכבת היו חייבים לסגור. מהשמיים ירדו פתיתים של שלג ונהיה לי קר. הוצאתי עוד סוודר מהתיק. בינתיים הבטן קרקרה. הלכתי לקפיטריה וביקשתי סנדויץ׳. כשהוצאתי את הארנק לשלם המוכר סימן שאין צורך, בגלל המצב ושאנחנו תקועים שעות ברכבת. יפה מצידם, אנ׳לא ציפיתי.

אחרי כמה שעות משעממות בקרון, מאיר אריאל כבר יצא למסע בחירות ולרכבת נצמד קטר רזרבי מהצד השני שגרר אותנו אחורה לתחנה הקרובה. שם, חיכו לנו אוטובוסים. עם ההקלה, הרגשתי גם בצער הקולקטיבי על האיש שנהרג. בטח יש לו משפחה, הלב נשבר. מאוחר יותר, סיפרתי לאשתי על כל מה שקרה, והיא מצאה כתבה שפורסמה על התאונה הזו בעיתונות, כאן (בספרדית) במקום חמש שעות נסיעה, המסע ארך עשר שעות. לא חשוב, העיקר הבריאות.

בליאון התקלחתי, התרעננתי ויצאתי לבלות. זו עיר נהדרת, שילוב מיוחד ומלא ניגוד של עיר היסטורית ודתית מאד, עם מסעדות מצויינות, סטודנטים וחיי לילה תוססים. ביקרתי באתרים מרכזיים וגם אכלתי הרבה טאפאס.

כשהייתי ילד, ישראל שיחקה במשחקי ההעפלה למונדיאל נגד אוסטרליה. המשחק, בגלל הפרשי השעות, שוחק מוקדם מוקדם בבוקר. אחי הבכור ואני ישנו באותו החדר וכיוונו שעון שיעיר אותנו בזמן למשחק. אני זוכר את שנינו, בשעת בוקר מוקדמת מאד, גוררים שמיכות לסלון. ההורים ישנו. כל אחד מאיתנו תפס ספה וצפינו יחד בטלויזיה. ניסים קיויתי שידר באותו הבוקר את הסלאלום והגול המדהים של אלי אוחנה. רגעים כאלה זוכרים כל החיים. בהמשך הייתה את האכזבה במשחק נגד קולומביה באיצטדיון רמת גן, הגול של ראובן עטר בפארק דה פרנס (״מאיר תירגע״, ינוח על משכבו בשלום), והחמישייה שהכנסנו לאוסטריה. גולים שכאלה, ״מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות״.

עכשיו אני ברכבת לגיחון. הערב יש שם משחק של הנבחרת נגד ספרד וקניתי כרטיס. אתם גם תוכלו לצפות בו, בטלויזיה. אולי אין לנו הרבה מושג בכדורגל וישנה אפשרות ממשית שנחטוף חמישייה (או שאולי יקרה נס וננצח), אבל אהבה זו אהבה, ואת הנבחרת הזו אני אוהב. וגם אתכם.